פסק-דין בתיק רע"ב 7773/09

השופטת מ' נאור:

           ביום 20.8.2008, החל המבקש לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בכלא איילון. מועד שחרורו של המבקש, אם ירצה את מלוא עונשו, הינו 19.4.2014. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן יוסף) מיום 16.9.2009, בו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים של כלא איילון (להלן: ועדת השחרורים או הועדה), שלא להורות על שחרורו המוקדם ממאסר בשל טעמים רפואיים.

העובדות וההליכים בעניינו של המבקש

1.        מאסרו הנוכחי של המבקש הוטל עליו בעקבות הרשעתו בשני תיקים פליליים בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' אפרתי), וזאת לאחר שהמבקש הודה בביצוע העבירות אשר יוחסו לו במסגרת הסדר טיעון. מדובר בעבירות של מרמה בנסיבות מחמירות; שימוש במסמך מזויף; זיוף בנסיבות מחמירות; שיבוש מהלכי משפט; והתחזות כאחר במטרה לזכות בנכס לא לו. שני התיקים קשורים זה בזה וביסודם פרשת הונאה מתוחכמת שהגה וביצע המבקש. ת"פ 3887/05 כלל שמונה אישומים אשר עניינם עבירות מרמה, זיוף והונאה, כמפורט לעיל. במישור העובדתי, נטען כי המבקש איתר באמצעות אחר קרקעות המצויות בבעלותם של תושבי חוץ, ובהמשך זייף המבקש, בעצמו או בעזרת אחרים, מסמכים שונים שבאמצעותם מכר את הקרקעות לצדדים שלישיים, תוך שהוא משלשל את התמורה לכיסו. בין המסמכים המזויפים ששימשו את המבקש לביצוע ההונאה היו דרכונים, תעודות זרות, אישורים קונסולאריים, צוואות, ייפויי כוח, חתימות של עורכי דין, תצהירים, אישורי עירייה ואישורי מיסוי. ת"פ 3698/06 כלל שני אישומים בגין עבירות מס, שמהותן הימנעות מדיווח לפקיד השומה על ההכנסות שנבעו ממכירת הקרקעות שלא כדין. ההיקף הכספי של העבירות הנ"ל היה בלתי מבוטל. המבקש הפקיד בתקופה הרלוונטית סך של 2,750,000 דולרים בחשבונות נאמנות - סכום אשר יוחס לעבירות המרמה שביצע באמצעות מכירת הקרקעות. כמו כן, מן הדוחות השונים שהוגשו לשלטונות המס במרוצת התקופה הנ"ל, השמיט המבקש סך של 1,450,000 דולרים.

2.        בגזר דינו (מיום 5.12.2007), התייחס בית משפט השלום למצבו הרפואי של המבקש, כמו גם ללבטיו בעניין העונש, בהתחשב בכך שמדובר באדם נכה בשיעור של 100%, הסובל מבעיות רפואיות רבות. בית המשפט החליט כי יש להחמיר עם המבקש, חרף נכותו, בשל האופן שבו התנהל בעת ביצוע העבירות ובשל התחכום, השיטתיות וההתמדה אשר אפיינו את מעשיו. על המבקש הוטלו העונשים הבאים: 72 חודשי מאסר, מתוכם 60 חודשי מאסר בפועל; בנוסף, הופעל עונש מאסר מותנה בן שמונה חודשים שהושת על המבקש בגין הרשעה קודמת בביצוע עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר, קבלת דבר במרמה ומתן עדויות סותרות (ת"פ 11754/00). בית המשפט קבע כי עונש זה ירוצה באופן חופף למאסר בפועל שנגזר על המבקש, כך שהמבקש ירצה בפועל 60 חודשי מאסר. עוד הוטלו על המבקש עונש מאסר על-תנאי בן 12 חודשים, למשך שלוש שנים מיום שחרורו; קנס כספי בשיעור 30,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר שירוצו באופן מצטבר לתקופת המאסר; ופיצוי כספי למתלוננים בשיעור של 150,000 ש"ח. נוכח מצבו הרפואי של המבקש, הורה בית משפט השלום כי המבקש יחל לרצות את עונשו רק לאחר שהוא יעבור הליך מיון לקראת שיבוצו במתקן כליאה התואם את כושרו הרפואי ואת מגבלותיו.

3.        שני הצדדים לא השלימו עם העונש ואת השגותיהם הביאו בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 70013/08). בסופו של יום, דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-ג' קרא) את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעור המדינה בגין קולת העונש באופן חלקי. בית המשפט המחוזי פתח את הדיון בעניין עונשו של המבקש בביקורת חריפה על המבקש ועל מעשיו:

"התמונה העולה מכתבי האישום היא קשה, כמעט בלתי ניתנת לעיכול, ומותירה בלב הקורא תחושת תדהמה וחוסר אמון עד להיכן יכול אדם להרחיק בתכנון וביצוע מעשי מירמה. כתבי האישום משקפים שורה של מעשי נוכלות שיטתיים ערמומיים, תאוות בצע מושחתת, חסרת גבולות, חסרת רסן וחסרת לב. המעשים מעידים על התעלמות מוחלטת מערכי יסוד של מוסר ככל שהדבר אמור ברכוש הזולת, ניצול ציני של מקצוע עריכת הדין, והאמון שבו מתייחס (עדיין) הציבור לעורכי דין, ניצול ציני של חוסר ידע וחוסר התמצאות בהליכים משפטיים בארץ של תושבי חו"ל. שוורץ ניחן ביכולת אינטלקטואלית שנוצלה אך ורק כדי לגזול, לעשוק, לרמות ובאופן כללי להרע עם כל מי שאיתרע מזלו להיתקל בשוורץ. אין לך כמעט עבירה, בתחום עבירות המרמה אותה לא ביצע שוורץ, ושב וביצע תוך התעלמות מהנזק, שברון הלב וההרס שהוא גורם לאחרים. אין מסמך שלא זוייף, החל בדרכונים, עבור לפרוטוקולים, הסכמים וכיו"ב, וכלה באישורים שונים של רשויות ממשלתיות, עירוניות או אחרות. אפילו תיבות דואר זייף שוורץ. זאת לצד עבירות המס אותן ביצע, ועשק את קופת המדינה. העבר הקודם, כשהוא מצטרף למימדי כתבי האישום הנוכחיים מצביעים על כך שמדובר ברצידיבסט מסוכן וחסר מעצורים שרשאית החברה כולה להתגונן מפניו, בדרך היחידה הפתוחה בפניה, קרי, בהשמתו מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת ביותר, כדי שלא יוכל לפגוע שוב ושוב בציבור וברכושו."

בית המשפט המחוזי קבע כי תקופת המאסר בה ישא המבקש בגין הרשעתו על ידי בית משפט השלום (60 חודשים) תישאר על כנה, אולם נקבע כי המבקש ישא במאסר המותנה שהופעל במצטבר. תקופת המאסר הכוללת הועמדה על 68 חודשים. בית המשפט המחוזי הוסיף וחייב את המבקש בקנס בסך 150 אלף ש"ח או מאסר תמורתו למשך 25 חודשים. גם שיעורו של הפיצוי הוגדל במידה ניכרת והועמד על סך של 652 אלף ש"ח. בפסק דינו נדרש בית המשפט המחוזי גם למצבו הרפואי של המבקש ובפניו עמדו חוות דעת רפואיות רבות, רובן מטעם המבקש ומיעוטן מטעם שירות בתי הסוהר. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה שירות בתי הסוהר אינו מסוגל להעניק לו את הטיפול הרפואי והסיעודי לו הוא נזקק לשם מניעת פגיעה ממשית בבריאותו. נקבע כי אין להתערב בהחלטת בית משפט השלום להעדיף את חוות הדעת של רופא שירות בתי הסוהר על פני חוות דעת רפואיות אחרות שהמציא המבקש. בחוות דעת זו נמסר לבית המשפט כי שירות בתי הסוהר מסוגל להעניק למבקש את הטיפולים להם הוא נזקק וכי מסקנה זו מבוססת על התמונה המלאה, הכוללת גם את חוות הדעת הרפואיות מטעם המבקש. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין פסול בכך ששירות בתי הסוהר שינה את עמדתו, לאחר שבתחילה נמסר מטעמו כי לא יוכל לספק למבקש את מלוא הטיפולים והציוד הרפואי להם הוא נזקק. השינוי נבע מכך שמונה מומחה מטעם התביעה, ד"ר לנגר, ועל פי חוות דעתו הרפואית נמצא כי שירות בתי הסוהר מסוגל להעניק למבקש את מלוא הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו. בית המשפט המחוזי סיכם את הדיון בעניין מצבו הרפואי של המבקש והבהיר כי "אין ספק כי על רשויות הכלא לתת את מלוא תשומת הלב, לבעיותיו של שוורץ, להבטיח כי הוא יקבל טיפול המשמר את מצבו ומונע קיצור תוחלת חייו".

4.        בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה - נדחתה (רע"פ 6924/08, מיום 6.1.2009). בבקשתו, טען המבקש לקיומן של שתי סוגיות המחייבות ליבון נוסף בערכאה זו: השאלה כיצד אמור בית המשפט לדון ולהכריע בטענת נאשם לפיה שהייתו בתנאי כליאה תסכן את חייו; והשאלה האם בית המשפט המתכוון להשית קנס על נאשם צריך לדרוש כי יוצגו בפניו ראיות באשר ליכולתו הכלכלית של הנאשם. ואולם, בית משפט זה (כב' השופטים א' א' לוי, ע' ארבל ו-ס' ג'ובראן) קבע כי חרף הצגת הסוגיות הללו כשאלות עקרוניות העשויות להשליך על רבים, מדובר בסוגיות פרטניות הקשורות קשר הדוק לנאשם הספציפי העומד לדין. עוד נקבע כי בתי המשפט מצווים לבחון שיקולי ענישה אינדיבידואליים בכל מקרה, כפי שעשה בית המשפט המחוזי בעניין המבקש שעה שבחן את יכולתו לשאת במאסר במתקן כליאה. לפיכך, נקבע כי לא עלה בידי המבקש להצביע על עילה המצדיקה את בירור עניינו בפני ערכאה שלישית. בית משפט זה הדגיש כי ככל שהמבקש יהא סבור ששירות בתי הסוהר אינו מעניק לו את הטיפול הרפואי ההולם, פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט בהליך המתאים לכך.

5.        עוד לא יבשה הדיו מפסק הדין הנזכר, ובחודש אפריל 2009 פנה המבקש לועדת השחרורים בבקשה לשחררו ממאסר על פי סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי) וזאת בטענה שהמשך המאסר מסכן את חייו. ועדת השחרורים נתכנסה לדון בעניינו של המבקש, כשבפניה עמדו מספר חוות דעת רפואיות.

           (א) בחוות דעתו של ד"ר אליגור, מנהל המר"ש (מרכז רפואי שירות בתי הסוהר), מיום 30.4.2009, נקבע כי מצבו של המבקש יציב וכי הוא אינו מוגדר בסכנה ובוודאי שלא נשקפת סכנה ממשית לחייו. נטען כי המבקש מקבל את מלוא הטיפול הרפואי לו הוא זקוק, לרבות תרופות וטיפולי פיזיותרפיה וכי הוא מצוי במעקב צמוד של רופאים מטעם שירות בתי הסוהר ומטעם המבקש עצמו. ביחס להידרדרות אפשרית במצב הגפה של המבקש, כפי שעלה מטענת המבקש בפני ועדת השחרורים, נמסר כי עניין זה נובע ממחלת הרקע של המבקש וכי אין קשר לתנאי הכליאה או לרמת הטיפול לו זוכה המבקש. ד"ר אליגור הוסיף והביע דעתו לפיה המבקש אינו עומד בקריטריונים לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. 

           (ב) חוות דעתו של ד"ר לנגר מיום 18.9.2007, בעניין ההיסטוריה הרפואית של המבקש ובעניין סוג הטיפולים להם נזקק המבקש, לרבות היקף הטיפולים ותדירותם. חוות דעת זו עמדה גם בפני בית המשפט המחוזי, שעה שגזר את דינו של המבקש ל-68 חודשי מאסר.

           (ג) חוות דעתו של פרופ' עורי מיום 27.9.2008, מטעם המבקש. בחוות דעת זו נכתב כי המבקש אינו מקבל את הטיפולים הדרושים לו באופן קבוע וכי בהעדר טיפול למשך זמן ממושך, עשוי להיגרם לו נזק חמור. בחוות דעת משלימה מיום 13.11.2008, כתב פרופ' עורי כי העותר לא קיבל הפעלה פיסית של הגפיים קרוב לשלושה חודשים והדבר הסב לו נזק בלתי הפיך.

           (ד) חוות דעת משלימה של פרופ' שטיין מיום 19.10.2008, אף היא מטעם המבקש. פרופ' שטיין ציין כי הוא לא בדק את המבקש בעצמו וכי הוא מסתמך על חוות הדעת הרפואיות שעמדו בפני בית המשפט בטרם גזר את דינו של המבקש. פרופ' שטיין הוסיף בחוות דעת זו על האמור בחוות הדעת מטעמו מיום 25.8.2005, אשר עמדה גם היא בפני בית המשפט, ומסר כי לטעמו המבקש זקוק למטפל אישי צמוד במשך כל שעות היממה. במסמך נוסף של פרופ' שטיין (מיום 13.4.2009), במסגרת התייעצות רפואית עם ד"ר אליגור (מנהל המר"ש), כתב פרופ' שטיין כי הוא אינו סבור שהאסיר התומך אשר הופקד על מתן טיפול תומך למבקש, מספיק למילוי המשימה הסיעודית הכרוכה בטיפול במבקש. בחוות דעת רפואית נוספת שהגיש המבקש (מיום 19.4.2009), כתב פרופ' שטיין כי הוא סבור שלצוות הרפואי של מר"ש אין כל אפשרות לטפל באסיר כנדרש.  

           (ה) חוות דעתה של הגב' גלית רום, פיזיותרפיסטית במקצועה, מיום 23.12.2008, אף היא מטעם המבקש. הגב' רום ציינה כי ללא טיפול הולם ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך ומדבריה השתמע כי הטיפול הפיזיותראפי לו זוכה המבקש אינו מספיק, בייחוד בעטייה של מחלה מסוימת ממנה הוא סובל.

6.        לאחר עיון בחומר הרפואי שהונח לפניה ושמיעת טענותיהם של הצדדים, החליטה ועדת השחרורים לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. צוין כי מצבו הרפואי של המבקש, כמו גם יכולתו של שירות בתי הסוהר להעניק לו טיפול רפואי הולם, נדונו ונבחנו בהרחבה במשפטו של המבקש וגם לאחר מכן, בערעורו לבית המשפט המחוזי. במסגרת שני ההליכים, הוגשו מסמכים רפואיים רבים והוצגו ממצאיהן של בדיקות רפואיות רבות - מטעם שני הצדדים. לבסוף, כזכור, בית משפט השלום, כמו גם בית המשפט המחוזי, הגיעו למסקנה כי אין מניעה להורות על מאסרו של המבקש. והעיקר: ועדת השחרורים קבעה כי לא הוכח קיומם של אחד משני הטעמים המצויים בסעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי:

7. שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים

(א) הועדה רשאית, בבל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי.

[ההדגשה הוספה - מ.נ.]